ע"א 529/69

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין בעניין ירושת עזבונו של שמואל נתן כהן, שנפטר בשנת 1966. המערערת, שטיפלה בכהן, טענה כי צוואתו השנייה של כהן, שביטלה את הצוואה הראשונה לטובת המערער, פסולה בשל לחץ מופרז שהפעיל המשיב, יורשו החוקי של כהן. עם זאת, השופט לא מצא טעם בטענותיו העובדתיות של המערער ואישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הצוואה השנייה נערכה כראוי ושיקפה את רצונותיו האוטונומיים של כהן. הטיעון המשפטי העיקרי, שהתבסס על סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, טען כי הצוואה פסולה משום שהמשיב ערך אותה. סעיף זה מבטל כל הוראת צוואה המיטיבה במישרין עם מי שהכין אותה. השופט פירש חוק זה בצמצום, והגביל את תחולתו למצבים שבהם הצוואה מזכה במישרין את המכין, ולא כאשר הוא נהנה בעקיפין. הרחבת החוק למוטבים עקיפים, טען השופט, אינה ראויה ללא כוונת חקיקה ברורה. יתר על כן, אם ההוראה לטובת המשיב הייתה בטלה, היא לא הייתה מיטיבה עם המערער, שכן פסילת הצוואה הייתה מתרחשת באופן חלקי בלבד. החלטת השופט נשענת על העיקרון לפיו אל לבתי המשפט להאריך את תחולתו של חוק מעבר למה שקבע המחוקק במפורש. סעיף 35 נועד להגן מפני השפעה בלתי הוגנת או הונאה על ידי המעורבים בעריכת צוואה. מאחר שהחוק אינו נותן הזדמנות לנקות חשדות כאלה, מתבקשת פרשנות מחמירה. רק אם תוכח השפעה בלתי הוגנת – מה שלא היה המקרה כאן – הצוואה תבוטל. בנוסף, הימנעותו של כהן מביטול הצוואה השנייה במשך למעלה משנה, במהלכה טיפל בו המערער, מלמדת כי מדובר במעשה התנדבותי שלו. לבסוף, השופט ציין כי ניתן לבטל צוואות ללא עדים, וטענת המערער להשפעה בלתי הוגנת חלשה. בהתחשב בשיקולים אלה, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם 300 לירות הוצאות.