ע"א 28914-03-20

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור המנסה להפוך החלטה של ערכאה נמוכה יותר לדחות על הסף את תביעת המערערים. עילת התביעה המקורית נסובה סביב חוב שצברו המערערים, מה שהוביל את הבנק המשיב להגיש תביעה כספית בסך 333,283 ₪, אשר הוכרעה לתכנית תשלומים בת שלושה תשלומים בסך 200,000 ₪. במקביל לשני התשלומים הראשונים, ניסו המערערים להתנות את התשלום השלישי והאחרון בסך 50,000 ₪ בדרישות מסוימות, ובהן מחיקת החוב והשבת חשבונם למצבו המקורי. הבנק סירב להצעה זו ופתח תיק הוצאה לפועל למימוש יתרת התשלום. המערערים הגיבו בהגשת תביעה ביולי 2019, אשר נדחתה על ידי הערכאה הנמוכה יותר בנימוק שדרישותיהם לא נקבעו בהסכם הפשרה. עוד קבע בית המשפט כי הסעדים המבוקשים כבר הוכרעו בהחלטות קודמות הנוגעות לתיק ההוצאה לפועל, עליהן לא ערערו המערערים. טענות המערערים בפני בית המשפט העליון חזרו במידה רבה על אלו שהועלו בתיק ההוצאה לפועל ובתביעה הראשונית, וטענו כי לבנק המשיב אין זכות לפתוח תיק הוצאה לפועל וכי יש לפרש את הסכם הפשרה באופן שונה. בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא מסכים עם פרשנותו של הערכאה הנמוכה יותר להסכם הפשרה ועם סופיות החלטות תיק ההוצאה לפועל. בית המשפט העליון הדגיש גם את ריבוי ההליכים המיותרים שיזמו המערערים ואת ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות. משלא נמצאה כל הצדקה בערעור, חויבו המערערים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.