רע"א 42230-05-22

תקציר

הערעור מתייחס לתביעה לפיצויים בגין נכות נפשית שנגרמה לש.א. (המערער/המבקש) כתוצאה מאירוע של אלימות משטרתית, מעצר שלא כדין וכליאת שווא. התביעה הוגשה כנגד המשיב בבית משפט השלום בבת ים, בדרישה לפיצויים בסך 2.5 מיליון ₪. בעקבות אי התאמה בין חוות הדעת של הצדדים לגבי גובה נכותו הנפשית של המבקש, מינה בית המשפט את המומחה. לאחר מכן הגישה המבקשת תחשיב נזק האומד את נזקה ב-4 מיליון ₪ והצהירה על כוונתה להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי במידת הצורך, שכן הנזקים חורגים מסמכותו של בית משפט השלום. לאחר מספר דחיות הגישה המשיבה את חישוב הנזק והתנגדה למהלך אפשרי של המבקש. בסופו של דבר ביקשה המבקשת לתקן את כתב תביעתה ולהעביר את התיק לבית המשפט המחוזי, אותו השאיר המשיב לשיקול דעתו של בית המשפט. בית משפט קמא דחה את בקשתה של המבקשת, והוביל אותה לערער. ערכאת הערעור, לאחר שבחנה את תיקי התיק, החליטה לקבל את הערעור ולהתייחס אליו כאל ערעור מהותי. בית המשפט מצא כי החלטתו של בית משפט קמא עלולה לגרום לעיוות דין, שכן היא דבקה בשיקולים פרוצדורליים מבלי לשקול במידה מספקת את זכותו של המבקש למשפט הוגן ואת האפשרות לתוצאה צודקת. ערכאת הערעור הדגישה את הגישה הליברלית לתיקון כתבי טענות ואת הצורך לאזן בין גורמים שונים, לרבות שלב ההליך, תום ליבו של המבקש וההשפעה הפוטנציאלית על יעילות ההליך ואורכו. במקרה דנן, הגיע בית המשפט למסקנה כי סירובו של בית משפט קמא אינו ראוי, שכן לא התקיימו דיונים מהותיים, והעיכובים אינם באחריותו הבלעדית של המבקש. זאת ועוד, בית הדין לערעורים מצא כי התנהלותו של המבקש לא הצביעה על חוסר תום לב וכי שיקולי אשם תורם, נכות נוספת והטבות מל"ל היו מוקדמים מדי בשלב זה. במקום זאת, יש להכריע בסוגיות אלה לאחר הצגת הראיות. עוד ציין בית המשפט כי תיקון התביעה לא יעכב או יאריך באופן משמעותי את ההליך, מה גם ששלב ההוכחות טרם החל. כתוצאה מכך, הפך בית המשפט לערעורים את החלטת בית משפט קמא והורה להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב. היא קבעה מועדים להגשת כתבי טענות מתוקנים וקבעה כי על המבקשת לשאת בהוצאות המשיב בקשר עם התיקון. ההחלטה ניתנה בהיעדרם של שני הצדדים, וההוצאות חויבו להיות משולמות מכספי הפיקדון.