על"ע 4/88

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעורים רבים הקשורים לתביעות משמעתיות של עורך דין (המערער) על ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בעקבות הרשעתו במרמה. שאלת הליבה היא האם העבירה מהווה "קלון" לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, המאפשר נקיטת צעדים משמעתיים. בית המשפט העליון אישר כי לכל ועדה מחוזית יש סמכות להגיש תלונות על סמך סעיף 75, והדגיש כי מקצוע עריכת הדין אינו עולה בקנה אחד עם התנהגות פלילית, ללא קשר למועד ומקום ביצוע העבירה. עוד הבהיר בית המשפט כי לא כל העבירות מהוות "חרפה"; קביעה זו כרוכה בשיקול דעת מוסרי המבוסס על נסיבות העבירה. בעניינו של המערער, הרשעתו הייתה כרוכה בהצגת שיק מזויף, שבית המשפט ראה בו מעשה קלון, המצדיק העמדה לדין משמעתי. למרות שיהוי משמעותי לפני פתיחת הליכים משמעתיים, התוצאות כללו עונש של נזיפה ולא השעיה בשל השיהוי ואופי העבירה. בנוסף, בית המשפט אישר כי יש לבסס טענות להטייה סובייקטיבית נגד פוסקים עם בסיס אובייקטיבי למשוא פנים. המערער הועמד גם לדין משמעתי בגין התנהגות שאינה הולמת עורך דין, לרבות התבטאויות בלתי הולמות והתנהגות בלתי הולמת בבית המשפט. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד עורכי דין יכולים לבקר עמיתים, עליהם לנהל את התבטאויותיהם באופן מקצועי. בית המשפט העליון לא מצא עילה לשנות את פסקי הדין המשמעתיים או העונשים שהוטלו, ודחה את כל הערעורים. החלטה זו מדגישה את אמות המידה האתיות המצופות במקצוע עריכת הדין ואת סמכותה של לשכת עורכי הדין לאכוף אותן, ומאשרת כי הרשעות פליליות המשקפות כשלים מוסריים מצדיקות בחינה ופעולה.