ע"א 498/78

תקציר

המקרה סובב סביב אישה שעלתה לישראל בשנת 1948 ולאחר מכן תבעה פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957. טענתה נדחתה תחילה על ידי הרשות המוסמכת, אך ועדת הערר ביטלה החלטה זו באופן חלקי. לאחר מכן פנה המערער לרשות מספר פעמים בבקשה לשקול מחדש את החלטתה, שנדחתה עד שנת 1977. הרשות ביקשה ראיות חדשות שיוכיחו כי ההחלטה הקודמת הייתה שגויה, מה שהוביל את המערערת להגיש מכתב ממשרד הפנים המאשר את שהותה הרצופה בישראל מאז עלייתה. אולם הרשות שוב סירבה, וועדת הערר דחתה את ערעורה. לאחר מכן הגיש המערער תביעה כנגד החלטה זו. לצערנו, תיק ועדת הערר נעלם, אך ניכר היה כי הם דחו את הערר הן מטעמים פרוצדורליים והן מטעמים ענייניים. העילה הפרוצדורלית בוטלה מאוחר יותר על ידי בא כוח הרשות המוסמכת. בהתייחסו לסוגיה המהותית ציין בית המשפט כי תביעתה של המערערת נדחתה משום שלא הצליחה להוכיח כי נותרה אזרחית ותושבת ישראל, למרות שעזבה את הארץ. בית המשפט הדגיש כי תושבות היא עניין של כוונה, ומהצהרותיה של המערערת עצמה עולה כי יציאתה את הארץ היא "ירידה". גילוי הלב שלה פעל נגדה, ובית המשפט קבע כי תושבותה פסקה. יתר על כן, העובדה שחזרה לישראל זמן קצר לאחר מכן לא שינתה את הכוונה הראשונית שעמדה מאחורי עזיבתה. השופטים הסכימו פה אחד לדחות את הערעור, תוך שהם מדגישים כי אדם המתאר את עזיבתו כ"ירידה" אינו יכול לטעון לאחר מכן כי נשאר תושב.