ע"א 299/72

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם שכירות והאם השוכר מוגן על פי הדין הישראלי. חוזה השכירות הראשוני, שהיה תקף לשנתיים, קבע כי הבניין נבנה לאחר 1954 וכי חוקי הגנת הדייר לא יחולו. עם זאת, חידושי החכירה השנתיים הבאים לא כללו סעיפים אלה, אלא התייחסו לחוזים קודמים. השאלה היא האם חוזה השכירות האחרון, שהתייחס להסכם קודם, מילא את הדרישה החוקית להחלת דיני הגנת הדייר. בית המשפט העליון קבע כי חוזה השכירות האחרון לא פירט את התנאים הנדרשים בחוק להחרגת הגנת הדייר. אין די בהתייחסות גרידא לחוזה קודם כדי לעמוד בדרישת הפרשנות. דעת הרוב הדגישה את הצורך בעמידה קפדנית בתנאים הפורמליים שקבע המחוקק, שלא התקיימו במקרה זה. השופט עציוני, בדעת מיעוט, טען כי צדדים יכולים להפנות למסמכים חיצוניים אם הם מבהירים שגם מסמכים אלה מחייבים, וכך היה במקרה זה. לדבריו, כוונת החוק הייתה לעודד בנייה חדשה, ופרשנות החוק בקפדנות תכשיל תכלית זו. בסופו של דבר, החלטת הרוב קבעה כי הדייר מוגן, והערעור על החלטת בית משפט השלום, שהורה על פינוי הדייר, התקבל. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון, בסך 2,000 לירות.