דב"ע מב/133 - 3

תקציר

המקרה סובב סביב מורה שעבד בבית ספר תיכון במשך מספר שנים, ועבד באופן עקבי יותר מ-24 השעות הסטנדרטיות הנחשבות למשרה מלאה למורים. עם עזיבתו את בית הספר התעוררה מחלוקת בנוגע לפיצויי הפיטורים שלו והאם יש לחשב אותם על בסיס שעות עבודתו בפועל או על פי 24 השעות הרגילות. המורה טען כי פיטוריו צריכים לשקף את כל שעות עבודתו, לרבות השעות העודפות, ואילו בית הספר סבר כי הפיטורים צריכים להתבסס על שעות התקן, או לחילופין, כי ההפרשות לתוכנית החיסכון של המורה יכולות להיחשב כפיצויי פיטורים בגין השעות העודפים. בית הדין המחוזי פסק לטובת המורה, מה שגרם לבית הספר לערער, ולמורה לערער נגדית על שלילת פיצוי נוסף. בג"ץ דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. בית הדין קבע כי למורה הייתה עבודה אחת בלבד, ולא התקשרויות מרובות, והשעות העודפות היו חלק מעבודתו הרגילה המזכה אותו בפיצויי פיטורים על בסיס כל שעות העבודה. יתר על כן, ההפרשות לתוכנית החיסכון לא הוגדרו במפורש כפיצויי פיטורים ולא ניתן היה לראות בהן ככאלה ללא אינדיקציה ברורה, שהייתה חסרה במקרה זה. לבסוף, ביחס לערעור שכנגד, קבע בית הדין כי ללא הסכם קיבוצי הקובע מועד לתשלום, חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל, והמורה אינו זכאי להפרשי הצמדה נוספים או לריבית על פיצויי הפיטורים שהתקבלו בפיגור.