ע"פ 70145/02

תקציר

המערער הורשע בגניבה ובעבירות נוספות לרבות תקיפה, איומים, החזקת סמים והחזקת רכוש גנוב. הוא הודה באישומים וחתם על הסדר טיעון עם התביעה, שהמליץ על מאסר על תנאי ופיצויים למתלוננים. עם זאת, בית משפט קמא לא אימץ את הסדר הטיעון והטיל עליו 32 חודשי מאסר בפועל, מתוכם 8 חודשי מאסר לריצוי והיתר מאסר על תנאי. המערער ערער על החלטה זו, בטענה כי בית משפט קמא לא הזהיר אותו כי הוא עלול שלא לקבל את הסדר הטיעון וכי היה עליו לדבוק בהסכם. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את הנסיבות ועברה על תסקיר שירות המבחן, החליטה שלא להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. הם מצאו כי המערער היה מיוצג והבין כראוי את ההליך, וכי עונשו של בית משפט קמא היה מוצדק נוכח הרשעותיו הקודמות המרובות והתיקים המרובים נגדו. בנוסף, ציינה ערכאת הערעור כי בית משפט קמא הפעיל שיקול דעת ראוי ואינו כבול להסדר הטיעון. פסק דינו האחרון של בית המשפט העליון בע"א 1958/98, שהדגיש את תפקידו של בית המשפט בשקילת ענישה הולמת, תמך אף הוא בהחלטה זו. בסופו של דבר, דחתה ערכאת הערעור את הערעור ואישרה את פסק דינו המקורי של בית משפט קמא.