ע"ו 59634-03-11

תקציר

המערער במקרה זה ביקש לבסס קשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין מצבו הרפואי, לרבות זיהום ויראלי, אי ספיקת כליות, יתר לחץ דם וטחול מוגדל. הוא טען כי מחלות אלה נגרמו או הוחמרו במהלך שירותו ולחילופין כי הן נגרמו לפחות באופן חלקי או הוחמרו כתוצאה משירותו. המשיב, לעומת זאת, ייחס את מחלתו של המערער למום מולד – כליה היפופלסטית – ולמחלה נגיפית זמנית שחלפה מבלי להותיר נכות מתמשכת. תפקידו של בית המשפט היה לקבוע האם מחלותיו של המערער קשורות לשירותו, ואם כן, האם הן גרמו לנכות ממשית. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט שטמר והשופט זרנקין, לא מצאה עילה להתערב בממצאים העובדתיים של ועדת הערר. הוועדה העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, ד"ר מרכוסון, על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, פרופ' ברוק. על פי חוות דעתו של ד"ר מרקוסון, הזיהום הנגיפי היה אירוע בודד שנפתר במלואו ללא כל השפעה מתמשכת על תפקוד הכליות של המערער. משכך, אישר הרוב את החלטת הוועדה לדחות את טענת המערער, וקבע כי מחלתו לא נגרמה או הוחמרה במהלך שירותו הצבאי. השופט בר-זיו נתן חוות דעת חולקת. הם הסכימו כי המערערת אכן סבלה ממום מולד וכי הזיהום הנגיפי היה קשור לשירות ונפתר. עם זאת, השופט בר-זיו מצא כי השירות החמיר מצב קיים זה והפך אותו למחלה פעילה. הם הדגישו כי הפרופיל הרפואי של המערער הורד עקב מחלה זו וכי המחלה עצמה קשורה סיבתית לשירות. לפיכך, הגיע השופט בר-זיו למסקנה כי יש להכיר במחלתו של המערער כקשורה לשירות וכי יש לקבוע את שיעור ההחמרה על 30%. בסופו של דבר הכריעה דעת הרוב, והערעור נדחה. בית המשפט הדגיש כי החלטה זו אינה מונעת מהמערער לטעון תביעות עתידיות אם מצבו הרפואי יחמיר, ושופטי הרוב עודדו את המשיב לשקול את מחלתו הנגיפית של המערער בעת בחינת תביעות עתידיות.