ע"פ 324/73

תקציר

הכרעת הדין עניינה במקרה של סחיטה לכאורה באיומים, כאשר המערער הואשם לפי סעיף 100(ג) לפקודת חוק העונשין, 1936. עניינו נסוב סביב ביקורו של המערער אצל עיתונאי בשם רן כסלו, אשר פרסם מאמרים המרמזים על מעורבותו של המערער בפעילות פלילית. המערער הציע לעיתונאי כסף ואיים עליו שיפסיק לפרסם על אחרים המעורבים בפשיעה. שופט השלום קבע כי המערער איים על העיתונאי אך זיכה אותו בנימוק שהפרסומים מהווים לשון הרע ולכן לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 100(ג) – המגדיר כעבירה פלילית איומים שנועדו לגרום לאדם להימנע מלעשות דבר שהוא רשאי לעשות על פי חוק. המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את המערער לפי סעיף 12 לחוק לתיקון דיני העונשין, התשכ"ג-1963. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, והסכים כי מעשיו של המערער נופלים בגדרו של סעיף 12. לדברי בית המשפט, בניגוד לסעיף 100(ג), הדגש בסעיף 12 אינו על המטרה אלא על מעשה האיום עצמו, תהא התכלית אשר תהא. השימוש באיומים כדי לשכנע אדם להימנע ממעשה בלתי חוקי, כגון לשון הרע, אינו הגנה תקפה לפי סעיף 12. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי איום שמטרתו לגרום לאדם לעשות דבר שהוא מחויב לעשות על פי חוק אינו כשלעצמו עבירה פלילית. אמצעי האכיפה, אם הוא מאיים, פוסל את המעשה ומהווה עבירה. עוד הדגיש בית המשפט כי יש לבחון את חוקיות תכלית האיום בנפרד מהעבירה. איום שמטרתו להשיג מטרה שהמאיים זכאי לה עדיין עלול להיות פלילי, שכן האמצעים להשגתה אינם מוצדקים. ההגנה היא האם החוק מתיר שימוש באיומים במצב מסוים. אם האיום מוצדק או "נסלח" על פי הדין הכללי, אזי הוא חורג מתחומו של סעיף 12. עיקרון זה חל גם אם הייתה לנאשם כוונה להשיג דבר שאינו זכאי לו. לכן, במקרים בהם החוק מתיר פעולות מסוימות, כגון הרחקת מסיג גבול, גם האיומים המופעלים לביצוע פעולות אלה מותרים ואינם מהווים עבירה פלילית. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את הרשעתו של המערער לפי סעיף 12 לחוק לתיקון דיני העונשין.