ת"א 3667-09-12

תקציר

פסק הדין דוחה את הטענה בדבר מינוי בן יורש לזכויות במשק. התובעים טענו כי הסכם הפשרה לא איפשר מינוי בן יורש, אולם בפסק הדין נמצא כי ההסכם לא אסר זאת, וכי התקנות הרלוונטיות גוברות על ההסכם. בנוסף, פסק הדין בוחן את השינויים שחלו בהגדרת בן יורש לאורך השנים ומוצא כי הנתבעים הוכרו כדין כבנים יורשים בשנת 1982, ומינוי זה אושר על ידי כל הגורמים הרלוונטיים. העובדה שהליך ההעברה במינהל מקרקעי ישראל לא הושלם אינה נחשבת לסוגיה מהותית אלא טכנית, ויש להכיר בזכויות הנתבעים כבנים יורשים. לחילופין, גם אם חל הסדר חוזי שונה, פסק הדין קובע כי הנתבעים "מוכנים ומסוגלים" להחזיק במשק, ועל כן יש להכיר בהם כבנים יורשים. התובעים טענו גם לזכויות בלתי חוזרות בתוספת על מבנה החווה, אולם בפסק הדין נכתב כי לא הובאו ראיות מספיקות לביסוס טענה זו. לפיכך, התביעה נדחית. בהתחשב במערכת היחסים בין הצדדים ובמצבו הכלכלי של התובע, לא נפסקו הוצאות.