ע"ע 21442-10-17

תקציר

בית הדין האזורי בירושלים קבע, כי בין המשיב לבין שני מבקשים מתקיימים יחסי עובד-מעביד, חברות הפועלות בתחום הדפוס, הכריכה והשיווק של ספרי קודש. בית המשפט הורה למבקשים לשלם למשיב פיצויים שונים, לרבות אי הפקדה לקרן השתלמות, מענק חגים, דמי הבראה ואי הפקדה לקרן פנסיה בסך של כ-60,000 ₪. המבקשים ערערו על פסק הדין ובמקביל הגישו בקשה לעיכוב ביצוע, אשר נדחתה על ידי בית המשפט. המבקשים, שלא הצליחו לשכנע את בית המשפט אחרת, נשאו בהוצאות ההליך. בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 24.7.2017 נקבע כי המשיבה עבדה עבור המבקשות – תחילה עבור המבקשת מס' 2 ולאחר מכן עבור המבקשת מס' 1, אשר רכשה את פעילותה העסקית של הראשונה – וכי טיב היחסים בין הצדדים הוא של מעביד ועובד. בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר גורמים: המשיב עבד על ציודם של המבקשים, קיבל תלושי משכורת ונוכו ממנו תשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות; הצדדים עצמם התייחסו למערכת היחסים כעובד-מעביד ודיווחו עליה לרשויות; המבקשים הסכימו כי המשיב יקבל שכר "גלובלי" ללא צורך בהתחשבות בשעות עבודתו; והעבודה שביצע המשיב הייתה חיונית לעיקר פעילותם של המבקשים. בנוסף, פסק בית הדין על היקף ההעסקה ותקופת ההעסקה, והעדיף את גרסת המבקשים לאירועים. לפיכך נקבעו הזכויות הכספיות המגיעות למשיב, לרבות פיצוי בגין אי הפקדה לקרן השתלמות, מענק חגים, ימי חופשה, דמי הבראה ואי הפקדה לקרן פנסיה. בית המשפט אף הורה למבקשים לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב. טענות המבקשים כי יש לעכב את פסק הדין עד להגשת ערעור היו כפולות: ראשית, כי סיכויי ההצלחה בערעור גבוהים, ושנית, כי ייגרם להם נזק כספי בלתי הפיך אם פסק הדין יבוצע באופן מיידי. בית המשפט חלק על שתי הטענות. בית המשפט קבע כי המבקשים לא סיפקו הצדקה מספקת לעיכוב הביצוע וכי סיכוייהם לזכות בערעור אינם גבוהים, שכן החלטת בית המשפט המחוזי הייתה מנומקת היטב ומבוססת על ממצאים עובדתיים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המבקשים לא הציגו כל ראיה קונקרטית למצוקה כלכלית פוטנציאלית, בעוד שהמשיב טען כי הוא במצב כלכלי יציב ומסוגל להחזיר את הסכום שנפסק במידת הצורך. בסופו של דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, והמבקשים חויבו לשלם למשיב 2,000 ₪ הוצאות בתוך 30 יום.