ע"א 3815/99

תקציר

במקרה דנן בפרשנותו של סעיף 49א(ב) לחוק מיסוי מקרקעין, התעוררה מחלוקת האם שווי התמורה בעסקאות קומבינציה, הכרוכות במכירה חלקית ומלאה של קרקעות, צריך לכלול את שווי הקרקע הסמוכה לדירות תמורה לצרכי מס שבח. המערערים, שלא כללו שווי מקרקעין זה, ערערו על שומת המס אך לא הצליחו הן בערעורם לבית המשפט המחוזי והן לאחר מכן. דעת הרוב, תוך ציטוט תקדים מפרשת אוניזאדה, קבעה כי הן בעסקאות חלקיות והן בעסקאות מלאות, התמורה צריכה להקיף את שווי שירותי הבנייה ואת שווי הקרקע. גישה זו מיישרת קו עם המהות הכלכלית של העסקאות, ומבטיחה עקביות בתוצאות המס. המערערים טענו כי פרשנות זו מעוותת את מציאות העסקאות וחונקת את האוטונומיה החוזית בכך שהיא כופה עדשה כלכלית על מסגרת משפטית פורמלית, דבר המצביע על בחינה מחודשת של תקדימים קיימים כמו ברקאי, שהבחין בין סוגי עסקאות. הם טענו כי שיטה כזו גרמה לאנומליות ולכפל מס פוטנציאלי, וטענו כי רווחים לא ממומשים ממוסים ממוסים באופן לא הוגן. למרות טענות אלה, הרוב תמך בעיקרון של התייחסות לעסקאות לפי התוכן הכלכלי שלהן ולא לפי הבחנות פורמליות. השופט טירקל חלק על כך, וטען כי יש לדמיין מחדש את תקדים אוניזאדה, והציע כי עסקאות מכירה חלקית צריכות לשקול רק שירותי בנייה ללא ערך קרקע, שמירה על חופש חוזי וכיבוד מבנה העסקה המקורי. בסופו של דבר, הערעורים נדחו, ואישרו את הצורך באחידות משפטית ובעקביות כלכלית בחקיקת המס, ללא קשר לסוג העסקה.