ת"א 45870-05-13

תקציר

המחלוקת נסובה סביב חלקת קרקע שהוקצתה לתובעת, שירותי בריאות כללית, לצורך הקמת מרפאה ביקנעם עילית. כללית תבעה את המדינה פעמיים על ההקצאה, פעם אחת על גובה דמי החכירה, ומאוחר יותר כאשר המגרש הוקצה מחדש לצדדים שלישיים, מה שהוביל להסכם פשרה שבו המדינה הקצתה לכללית חלקה חלופית (חלקה 302) תמורת דמי חכירה מוזלים. כללית שילמה את האגרה ואת הוצאות הפיתוח, שעליהן הייתה שנויה במחלוקת, כדי להימנע מהפרת הסכם הפשרה ועיכוב הקמת המרפאה. החברה שמרה לעצמה את הזכות לערער על הוצאות הפיתוח ובהמשך הגישה את התביעה הנוכחית. כללית טוענת כי אין מקור חוקי להוצאות הפיתוח שגבתה המדינה, מה שהופך את הדרישה לבלתי חוקית, בעוד המדינה מסתמכת על חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ועל החלטת ממשלה המייעדת את משרד הבינוי והשיכון כגוף המינהלי האחראי על פיתוח האתר וגביית הוצאות הפיתוח. בית המשפט קובע כי הסכם הפשרה אינו מיישב את המחלוקת על הוצאות הפיתוח וכי למדינה יש זכות לחייב הוצאות אלה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן, בית המשפט מצדד בחישוב הוצאות הפיתוח על ידי המדינה, המוצא אותו כמדד המתאים לקביעת העלות, ודוחה את טענותיה של כללית ואת חוות דעת המומחה בנושא. בית המשפט מדגיש כי כללית קיבלה את המגרש בתנאים נוחים, לרבות דמי חכירה מוזלים, ואינה יכולה להימנע כעת מתשלום הוצאות פיתוח, מה גם שבאזור בוצעו עבודות פיתוח נרחבות. לפיכך, התביעה נדחית, וכללית חויבה לשלם למדינה 12,000 שקל שכר טרחת עורך דין.