ב"ש 227/83

תקציר

פסק דין זה עוסק בחיסיון הראיות המוחלפות בין עורכי דין ללקוחותיהם. בית המשפט קבע כי פקודת הראיות מגבילה את סמכותם של בית המשפט והמשטרה לאסוף ראיות כאלה. פקודה זו חלה רק על רמות פרוצדורליות, בעוד החיסיון שייך ללקוח במישור המהותי. לכן, עורכי דין אינם מחויבים להציג ראיות כאלה בבית המשפט, אך עשויים להיות פטורים מכך רק אם למידע יש קשר ישיר עם השירות המקצועי הניתן ללקוח. נטל ההוכחה מוטל על הטוען כי הראיות אינן נדרשות, ואילו על היריב עשוי להיות נטל משני להצביע על כך שהשירות שניתן לא היה מקצועי. ההגנה על ראיות כאלה היא על המידע עצמו, לא על החזקת המסמך. בית המשפט הבהיר את משמעותו של "שירות מקצועי" כאמור בפקודת הראיות, בקובעו כי הוא כולל את הפעולות המנויות בחוק לשכת עורכי הדין, יחד עם כל הדרוש באופן סביר לביצוע פעולות כאמור. המונח מקיף את כל יחידת השירות המקצועי, ולא מחלק אותה לקטגוריות מיוחסות ופחות מיוחסות. עוד הדגיש בית המשפט כי האינטרס הכלכלי של הלקוח בשירות הנרכש מעורך הדין אינו הופך אותו לשליח מידע. פסק הדין קובע כי חיסיון הראיות חל על הפעולה הרעיונית של החלפת מידע ולא על חילופי מסמכים פיזיים. כמו כן, הוא מפרט את התנאים שבהם עורך דין אינו מחויב לספק ראיות, לרבות קבלת מידע מצד שלישי מטעם הלקוח או חילופי מידע שנועדו להתכונן להתדיינות משפטית עתידית. בית המשפט הגיע למסקנה כי חלק מהמסמכים שבמחלוקת אינם נדרשים להצגה כראיה, בעוד שלאחרים אין קשר מהותי לשירות המקצועי שניתן ויש להגישם.