עמ"נ 55283-08-19

תקציר

פסק הדין דן בהחלטת ממשלת ישראל, שהותוותה בהחלטה מס' 2183, להעניק רישיונות לישיבת קבע לילדי שוהים בלתי חוקיים שלמדו בישראל. ההחלטה חלה גם על הוריהם ואחיהם של ילדים אלה, בתנאי שהם עומדים בתנאים מסוימים. המערערים במקרה זה לא הגישו בקשה להיתר במועד הנקוב ועל כן נדחו על הסף. עם זאת, בית המשפט בוחן האם הם עמדו בתנאי החלטת הממשלה ומוצא כי לא עמדו בהן. גם אילו הגישו בקשה במועד, לא היו המערערים זכאים להיתר על פי אמות המידה של ההחלטה. האפשרות היחידה שנותרה למערערים היא לשכנע את בית המשפט כי עניינם מהווה "מקרה גבולי" הראוי לדיון מיוחד. פסק הדין ממשיך ומנתח זאת, תוך התחשבות בנסיבותיהם של המערערים, זיקתם לישראל וזיקתם לארץ מוצאם. מסקנתה היא כי אין בעניינם נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בשיקול הדעת הרחב של רשויות ההגירה בעניינים אלה. בית המשפט דוחה גם את טענת המערערים בדבר יחס מפלה, שכן היא אינה נתמכת בראיות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים נדרשים לכסות את הוצאות המשיב, ולעזוב את הארץ תוך 45 יום.