רע"א 4553/19

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בין דמרי לעירייה בנוגע לתשלום היטל סלילה עם הגשת בקשה להיתר בנייה על ידי דמארי. השאלה המכרעת היא האם חוק העזר להיטל מאפשר גביית היטל סלילה בעת הוספת הבנייה, מבלי שרחוב גובל נסלל בתקופת חוק העזר להיטל. בית המשפט מגיע למסקנה כי סעיף 9(א) לחוק העזר להיטל אכן מתיר חיוב כזה, שכן הוא קובע בבירור כי הוא חל "על אף כל דבר אחר" בחוק העזר. כמו כן, ההיטל אינו מס אלא חיוב שאושר על ידי העירייה, שכן הוא נותן תמורה בדמות שדרוג תשתיות, גם אם הרחוב הגובל נסלל לפני כניסתו לתוקף של חוק העזר להיטל. זיקת ההנאה נקבעת על ידי חיבור הנכס למערכת התשתיות העירונית, ולא על ידי סלילת הרחוב הגובל. מסקנה זו נתמכת עוד יותר במהותה של שיטת ההיטל, הרואה את התשתית העירונית כולה כמכלול אחיד המשרת את כלל בעלי הנכסים. בנוסף, בית המשפט דוחה את טענתו של דמרי בדבר חיוב כפול, שכן שיטת ההיטל ושיטת דמי ההשתתפות הקודמת שונות מבחינה מושגית. הראשונה מחייבת את בעלי הנכסים לממן חלק ממערכת הכבישים העירונית כולה, ואילו השנייה מתמקדת רק ברחובות הגובלים בנכסים. יתרה מכך, בפסק הדין מוסבר כי ההיטל בגין תוספת בנייה אינו תלוי בעיתוי עבודות התשתית או בדמי השתתפות קודמים. בית המשפט מתייחס גם לטענות בדבר רטרואקטיביות ואפליה ומוצא אותן חסרות בסיס. החיוב בתשלום ההיטל נובע מהבקשה להיתר בנייה ומשינוי הדין החל, שהוא הבחנה סבירה. לפיכך, הערעור נדחה, ודמרי נדרש לשלם את הוצאות העירייה.