בג"צ 1920/00

תקציר

בית המשפט העליון התייחס לעתירה בעניין החלטת ועדת השחרורים של כלא מעיהו להעניק שחרור מוקדם ליורם שקולניק, שהורשע ברצח ממניעים לאומניים-אידיאולוגיים. למרות החרטה והתנהגותו הטובה בכלא, ועדת השחרורים ערערה על החלטת היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, בנימוק של חשש לשלום הציבור. בית המשפט הדגיש כי השיקול המרכזי לשחרור מוקדם צריך להיות מסוכנותו של האסיר לציבור, המאוזנת אל מול סיכויי השיקום שלו. בית המשפט פירט את פשעו של שקולניק, שמקורו במניעים קיצוניים והוצא להורג באכזריות ראויה לציון, שלצד היעדר ראיות המוכיחות את נטישתו את האידיאולוגיות הללו, אותתו על סכנה עתידית פוטנציאלית. יתר על כן, הודגש כי עבירות ממניעים אידיאולוגיים מצביעות מטבען על סיכון שעדיין קיים אם האמונות הבסיסיות יישארו ללא שינוי. בית המשפט מצא את החלטת ועדת השחרורים להשתחרר כבלתי סבירה בעליל, לא נשקלה כראוי מול האיום הפוטנציאלי של שקולניק, ומתח ביקורת על הערכת חסר של דוחות פסיכיאטריים ושירותי רווחה. היא דחתה את הטענות בדבר אפליה הנוגעת לטיפול באסירים משוחררים פוליטית, והבהירה כי שחרורים אלה נובעים מחקיקה ספציפית, שונה משיקולי שחרור על תנאי טיפוסיים. בעוד דעת מיעוט הציעה להעביר את התיק לדיון מחדש, פסק הרוב לבטל את החלטת ועדת השחרורים, והדגיש כי שקילה שוויונית וצודקת של כל הראיות מדגישה את החשש לשלום הציבור.