ע"א 3888/99

תקציר

בית המשפט העליון התייחס לשאלה האם רשות מקומית יכולה לגבות "אגרת חיבור מים" מבעלי נכסים שהניחו בעצמם צנרת מים. המערערים 2 ו-11, שהיו מעורבים בבניית נכסים למגורים ולמסחר, חויבו בתשלום זה על-ידי המועצה המקומית מודיעין, למרות שחיברו באופן עצמאי את אתרי הבנייה שלהם לרשת המים הראשית. העירייה ביססה את פעולותיה על חוק העזר המודיעיני; עם זאת, המערערים ערערו על כך, וטענו כי המועצה חרגה מסמכותה החוקית, שכן משרד הבינוי והשיכון, ולא העירייה, ביצע את חיבורי הצינור. בית המשפט העליון הדגיש כי עיריות יכולות לגבות אגרות רק אם אושרו בחקיקה ראשית. היא בחנה את סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936, המתיר גביית אגרות רק כאשר העירייה מחברת פיזית את הצינורות. מאחר שהמערערים הניחו את הצינורות בעצמם, לא מצא בית המשפט תימוכין חקיקתיים להאשמות. היא דחתה את הסתמכותה של העירייה על חוק העזר, וקבעה כי פרשנותו על ידי המועצה המקומית אינה עולה בקנה אחד עם חקיקה ראשית. השופט ריבלין הגיע למסקנה כי יש לפטור את המערערים מאגרות אלה, והעירייה חויבה בהוצאות המשפט של המערערים. ההחלטה מדגישה את ההקפדה על סמכות סטטוטורית ומבהירה כי עיריות אינן יכולות להאריך את גביית האגרה מעבר להרשאות חקיקה.