ע"פ 4583/13

תקציר

בית המשפט קבע כי אדם שהורשע בפשע חייב בדרך כלל להתחיל לרצות את עונשו מיד לאחר שנגזר דינו. לבית המשפט יש סמכות לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור, אך הדבר נדיר וקורה רק בנסיבות מיוחדות. סיכויי הצלחת הערעור, אורך גזר הדין, חומרת העבירה, נסיבות העבירה, נסיבותיו האישיות ועברו הפלילי של המורשע – כל אלה נלקחים בחשבון בעת ההחלטה על עיכוב. אם המורשע כבר בכלא, גם זה שיקול נגד עיכוב העונש. המורשע בתיק זה טוען כי זיכוי שניתן לאחרונה בתיק דומה של עדויות ילדים שסתרו זו את זו, אמור להגדיל את סיכוייו להצליח בערעור, שכן הוא מראה כי לבית המשפט יש "שני קולות". בית המשפט דוחה טענה זו, שכן בשני המקרים מדובר באירועים שונים, נאשמים שפעלו לבדם, תשתית ראייתית שונה ותוצאות משפט שונות. בפסק הדין הקודם הוזכר זיהום סביבתי שהשפיע על עדויות הילדים, אך לא זו הייתה הסיבה היחידה להחלטה, ועניינו של המורשע הנוכחי אינו עולה בקנה אחד עם דרך ראייתית זו. שני המקרים אינם מהווים אפוא סתירה ברורה, ובית המשפט אינו מדבר בשני קולות. זאת ועוד, המורשע כבר החל לרצות את עונשו, וחומרת עבירותיו, יחד עם נסיבותיו האישיות, אינן מצדיקות עיכוב במאסר עד לשמיעת ערעורו. הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר נדחית.