ע"א 3084/02

תקציר

המקרה נסוב סביב הסכם שכירות עסקית בו שילם השוכר פיקדון למשכיר. עם פינוי השוכר הסכים המשכיר להחזיר את הפיקדון אך הצדדים התווכחו על הסכום, ובפרט האם יש להתאימו לאינפלציה ולריבית. בית משפט קמא פסק לטובת החוכר והורה למשכיר לשלם את הפיקדון בהתאמות צמודות מדד. המשכיר ערער, ובית המשפט המחוזי, אף שלא פסק במפורש לטובת המערער, החזיר את התיק להמשך בירור. שני הצדדים הסכימו כי הפסיקה הרלוונטית היא בעניין אתא, אשר הורה על השבת פיקדונות עם הצמדה. ההבדל המרכזי, לטענת המערערת, היה שבחוזה בפרשת אתא לא הייתה הוראת ריבית, בניגוד לחוזה ביניהם. עם זאת, השופטים לא השתכנעו. השופט שילה סבר כי הפיקדון שימש שתי מטרות: כתנאי כלכלי למושכר וכבטוחה לציוד המשכיר. מאחר שערך הציוד פחת ככל הנראה עם הזמן, טען השופט שילה כי מטרת הפיקדון היא כלכלית בעיקרה, ומצדיקה הצמדה ללא ריבית. השופטת גרסטל, שהסכימה עם מסקנתה של השופטת שילה, הדגישה כי הצדדים ובית משפט קמא טעו בכך שלא הציגו ראיות מספיקות בדבר הכוונה שעמדה מאחורי הפיקדון. לפיכך, המליצה השופטת גרסטל להחזיר את התיק לבית משפט קמא להמשך חקירה. השופט פוגלמן הסכים והוסיף כי החוכר ביקש להציג ראיות על כוונת הצדדים, שאותן היה צריך לקבל. פסק הדין קיבל את הערעור, ביטל את החלטת בית משפט קמא והורה על החזרת התיק לבית המשפט קמא להמשך הערכה על בסיס כוונת הצדדים או הנוהג הרווח בחוזים דומים, תוך הבטחת דיון מלא והוגן. ההחלטה התקבלה ללא צווים בדבר הוצאות, ועותק מפסק הדין היה אמור להיות משותף לשני הצדדים.