ע"פ 1924/11

תקציר

פסק הדין דן במסגרת הנורמטיבית סביב פסילת הודאות במשפט הישראלי, תוך הדגשה כי היא מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, המתיר פסילה רק באישור בית המשפט ובנסיבות חריגות. לאחר מכן עובר הדיון למקרה הפרטני, בו ניסה המערער לחזור בו מהודאתו חודשים לאחר שנגזר דינו על יסוד הודאה זו. בית המשפט לא השתכנע מטענותיו של המערער כי הודאתו הושפעה מלחץ חיצוני של בני משפחה או מחוסר הבנה. נטל ההוכחה מוטל על המערער, שטענותיו אינן נתמכות בראיות וסותרות מספר רישומים בהם הודה ואישר את הודאתו. זאת ועוד, טענתו החדשה של המערער בדבר לחץ מצד עורך דינו הקודם, שלא הוזכרה במסמכי הערעור, נדחית אף היא בשל היעדר כל תגובה מצד עורך הדין הנדון וזמינותו של עורך דין אחר שייצג את המערער. נוכח חוסר ההצדקה בטענות המערער והנסיבות החריגות הנדרשות לפסילת הודאה, ממליץ בית המשפט לדחות את הבקשה לביטול ההודאה ואת הערעור על הכרעת הדין. בהתייחסו לערעור על גזר הדין מדגיש בית המשפט כי התערבות ערעורית בגזר הדין היא נדירה ושמורה למקרים חריגים של טעות מהותית או סטייה קיצונית מהעונשים הסטנדרטיים. בית המשפט מוצא כי מקרה זה אינו נופל לקטגוריות חריגות אלה, בהתחשב בחומרת וחומרת פשעיו של המערער, המצדיקים עונש של 21 שנות מאסר בפועל. שיקולי הגמול וההגנה על הציבור גוברים על השיקום ועל גילו הצעיר ועברו הנקי של המערער. לפיכך, עונשו של בית משפט קמא נותר בעינו. פסק דינו של השופט זילברטל מתקבל, והערעור על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה פה אחד על ידי השופטים.