בש"א 4024/00

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעת החזר שהגישה חברת הביטוח הסנה ישראל נגד 16 נתבעים האחראים לכאורה להצפה שגרמה לנזקים כבדים למפעלי מבוטחיה ולציוד תעשייתי בשנת 1992. שניים מהנתבעים, הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריית ביאליק ("הוועדה המקומית") ובתי זיקוק לנפט בע"מ ("בתי הזיקוק"), הגישו בקשות לדחיית התביעה בנימוק שהיא חסומה על פי חוק לפי סעיף 17 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שכן הוגשה למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה. בית המשפט קבע כי התביעה אכן נופלת מחוץ לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים. היא פירשה את סעיף 17, המאריך את תקופת ההתיישנות בשנה אם התובע אינו מסוגל להגיש את התביעה בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות עקב סגירת בית המשפט, כחל רק כאשר בית המשפט סגור פיזית, ולא רק שאינו נגיש עקב שביתת עובדים, כפי שהיה במקרה זה. השביתה נמשכה 16 ימים ונפלה בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי כוונת המחוקק מאחורי סעיף 17 הייתה לאזן בין זכויות התובעים לנתבעים, ולהבטיח כי איסור זמני על גישה לבית המשפט לא יפגע בזכותו של תובע לתבוע. עם זאת, בית המשפט מצא כי חסנה לא הייתה מנועה מלהגיש את תביעתה במהלך השביתה, שכן היא יכלה לעשות שימוש בדואר רשום כפי שנקבע בתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי סעיף 17 מבקש להאריך את תקופת ההתיישנות רק למשך תקופת הסגר, ולא לשנה שלמה אם בית המשפט סגור ביום האחרון של תקופת ההתיישנות. לפיכך, הפרשנות הנכונה היא שתקופת ההתיישנות מוארכת בתקופה השווה למשך הסגר, ובלבד שהיא מתרחשת בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות המקורית. מאחר שהתביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות, נעתר בית המשפט לבקשות הנתבעים ודחה את התביעה נגדם. בנוסף, חויב התובע לשלם לכל אחד משני הנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. פסק הדין חל רק על שני נתבעים אלה, שכן הנתבעים האחרים לא עתרו לדחייה על הסף.