ע"מ 1018/09

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך משמורת ילדים בין בני זוג נשואים שעברו מישראל לברזיל, לאחר מכן לצ'ילה ולבסוף שוב לישראל, כאשר האישה והילדים חזרו לישראל ללא הסכמת הבעל. הבעל טען כי הילד הוצא מצ'ילה שלא כדין, והגיש תביעה בישראל בדרישה להחזיר את הילד לצ'ילה, אך האישה התנגדה. השאלה העיקרית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם מקום מגוריו הרגיל של הילד היה בצ'ילה, כפי שטען הבעל, או במקום אחר. לאחר שבחן בקפידה את הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, לרבות ההיסטוריה של מהלכי הצדדים וכוונותיהם, הגיע ערכאת הערעור למסקנה כי המעבר לצ'ילה היה זמני וכי אין בכוונת הצדדים להשתקע בה. בית המשפט הסתמך על ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, שהתבססו על עדויות של עדים ישירים, וקבע כי הבעל לא הוכיח כי צ'ילה הייתה מקום מגוריו הרגיל של הילד. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט את ערעורו של הבעל וקבע כי אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית אינה חלה במקרה זה, שכן הילד לא הורחק ממקום מגוריו הרגיל. כמו כן, בית המשפט הדגיש את החשיבות שלא להעביר את הילד בין מקומות ולחתור ליציבות, וציין כי החזרת הילד לצ'ילה, שאינה מקום מגוריו הרגיל, לא תשרת את טובתו. פסק הדין התייחס גם לנסיבות החריגות שבהן תתערב ערכאת ערעור בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, והדגיש את הצורך שממצאים אלה יהיו מעוגנים היטב בראיות שהוצגו. לבסוף, בית המשפט הורה לבעל לכסות את הוצאות המשפט של האישה ואת שכר טרחת עורך הדין.