ת"א 1646/05

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעת נזיקין שהגיש תובע שנורה בראשו על ידי חיילי צה"ל בשנת 1988, כשהיה בן שש בלבד. התביעה, שהוגשה בשנת 2005, מבקשת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי התביעה התיישנה בשל תקופת ההתיישנות. באופן ספציפי, הם מפנים לסעיף 5א(3) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), הקובע כי בית המשפט לא ידון בתובענה שהוגשה יותר משנתיים לאחר האירוע הנדון. יתר על כן, הסעיף מאפשר הארכה לפי שיקול דעת של עד שנה אם התובע יכול להוכיח חוסר הזדמנות סבירה להגיש בתוך התקופה הסטטוטורית. הארכה נוספת של עד שלוש שנים ניתנת אם התובע היה קטין בעת האירוע. לפיכך, על בית המשפט לקבוע האם התביעה, שהוגשה למעלה משנתיים לאחר האירוע, קבילה. טענת התובע כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות הכללית, שמשמעותה שהתביעה עדיין אינה מיושנת, אינה נתמכת. תקופת ההתיישנות הספציפית הקבועה בסעיף 5א(3) קודמת לחוק הכללי וקובעת מגבלה ברורה של שנתיים. יתר על כן, נסיבותיו של התובע אינן מצדיקות הארכה, גם בהתחשב במצבו הקטין בעת האירוע. התצהיר שהציג אביה של התובעת, הטוען לרשלנות מצד עורך דינם לשעבר, אינו מספיק כדי להסביר את השיהוי של 17 שנה בהגשה. בנוסף, בית המשפט קובע כי סעיף 5א(3) אינו בלתי חוקי או מפר את הזכות לעיון בצדק. כוונת המחוקק העומדת מאחורי ההוראה היא לאזן בין האינטרסים של המדינה לבין האינטרסים של הקורבנות, והיא אינה סותרת את חוק היסוד. לבסוף, הקביעה האם האירוע מהווה "פעולת מלחמה" אינה רלוונטית ליישום הנוכחי והיא תיקבע בשלב מאוחר יותר. משכך, התביעה נדחית מחמת התיישנות, ושני הצדדים יישאו בהוצאות המשפט שלהם.