בג"צ 973/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה שהגישו בעלי חלקת קרקע באזור התעשייה יבנה, שזכויות הבעלות בה שלה נמכרו לצד שלישי, ולאחר מכן נמכרו מחדש לעותרים בפברואר 1980. בשל הליכי פרצלציה שכללו את החלקה, לא ניתן היה לרשום את זכויות הבעלות של העותרים. משהסתיימו ההליכים, פנו העותרים לרשות המקומית לקבלת תעודת מס, הנדרשת בעת רישום נכסים, לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]. האישור מאשר כי אין חובות לעירייה על ידי בעל הנכס. העירייה סירבה להנפיק את התעודה, שכן הדיירים המתגוררים בבניין על המגרש חייבים לעירייה ארנונה כללית ודמי מים. העותרים טענו כי חיובים אלה הם באחריות בעל הנכס, ומאחר שאינם חייבים דבר, יש להנפיק להם את התעודה. העירייה טענה כי התעודה מאשרת כי הנכס עצמו נקי מחובות, ולכן לא ניתן להנפיק אותו עד להסדרת חובם של השוכרים. בג"ץ פסק לטובת העותרים. על פי דעת הרוב, מטרת התעודה היא לאשר כי בעל הנכס מילא את התחייבויותיו הכספיות כלפי העירייה ביחס לנכס. הואיל והאחריות לארנונה הכללית ולאגרות המים מוטלת על מחזיקי הנכס – במקרה זה, הדיירים ודיירי המשנה – ולא על הבעלים (העותרים), הרי שהעותרים אינם חייבים תשלומים כלשהם וזכאים לתעודה. אף שהוראות חוקים רלוונטיים אחרים עשויות להציע פרשנות שונה, סבורים השופטים כי זוהי פרשנותו הנכונה של סעיף 324(א) לפקודת העיריות. יתר על כן, ההגדרה הרחבה של "בעלים" בפקודה נועדה לכסות תרחישים שונים של "מחזיקים" שונים הקשורים לנכס. במקרה זה, העותרים אינם נופלים לקטגוריה של "מחזיקים" ולכן אינם כבולים לחובם של השוכרים. לפיכך, על העירייה להנפיק לעותרים את תעודת המס המבוקשת, והצו על תנאי הופך למוחלט. לבסוף הורו השופטים למשיבים לכסות את הוצאות העותרים וקבעו את הסכום על 7,500 ₪. השופט לוין הוסיף הערה המדגישה כי פרשנות מילולית של הפקודה עלולה לפגוע בזכויות הקניין של הבעלים ויש להימנע ממנה אלא אם כן הדבר הכרחי לחלוטין.