עת"מ 1913/09

תקציר

בית המשפט מצא כי החלטת המשיב לדחות תכנית תוספת בניה הייתה סבירה והונחתה כראוי על ידי פסק הדין הקודם בעתירה הראשונה. המשיב, הן בהחלטה הראשונה והן בהחלטה השנייה, שקל שיקולים תכנוניים רלוונטיים כגון גובה בניין אחיד, שמירה על קווי בניין ושיקולי אסתטיקה תוך התעלמות מגורמים שהורו להתעלם מהם. עוד מצא בית המשפט כי טענות העותרת בדבר פרשנות החלטת ההפקדה, השפעת תכנית ירושלים 2000 וההסתמכות על היתר הבנייה אינן משכנעות. זאת ועוד, התנהלות העותרת, שכללה הגשת בקשה לשינוי והרחבת אחוזי הבנייה זמן קצר לאחר קבלת ההיתר הראשוני, יצרה קשיים הן למוסדות התכנון והן לדיירים המתגוררים בסמוך. המוסדות נאלצו לבחון מחדש שוב ושוב תוכניות לאותה חלקת אדמה, והדיירים עמדו בפני האפשרות של מחלוקות תכנוניות ממושכות. גם דרישת המשיב להרוס מרפסות קיימות כתנאי לאישור התוספת נמצאה סבירה, תוך שיקולים תכנוניים מובהקים וללא פגיעה מהותית בצדדים שלישיים תמימים. בנוסף, אישר בית המשפט את החלטת המשיב שלא לקיים דיון חוזר, שכן הוא התנהל כראוי במתכונת הדו-שלבית והטענות שהוצגו אינן מצדיקות דיון חוזר. לאור ממצאים אלה, נדחתה העתירה לאישור התכנית, והעותר חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיב ולצדדים האחרים המעורבים.