ת"א 1800/06

תקציר

השאלה המרכזית בתיק זה נסובה סביב הזכויות שהוענקו למנוח, מר יחיא, בעת שחתם על חוזה עם עמידר, חברה למשכנתאות לעולים חדשים, בדבר רכישת בית ביישוב עין ורד. לגופו של עניין, האם זכויותיו של מר יחיא כללו חכירה על כל חלקת הקרקע עליה שכן הבית, בשטח של 1,783.5 מ"ר, או רק על הבית עצמו, ששטחו 24 מ"ר בלבד. הנתבעים, בהם עמידר ומינהל מקרקעי ישראל, טוענים כי למר יחיא היו רק זכויות בדירה. הם מבססים את טענתם על שני פסקי דין קודמים, האחד מבית המשפט העליון והשני מבית המשפט המחוזי בנצרת, וכן על החוזים שנחתמו עם מר יחיא. מנגד, טוענים התובעים, בהיותם יורשיו של מר יחיא, כי הייתה זו כוונת שני הצדדים, בעת חתימת ההסכם, כי חוזה השכירות כלל את כל החלקה. עוד הם טוענים, כי גם אם לא כך היה, חוזה חכירה מאוחר, שנחתם בשנת 1994, העניק להם זכויות בכל המגרש, וכל אי התאמה בשטח המתואר בחוזה נבעה מטעות מצדם, המצדיקה את ביטולו. בנוסף, טוענים התובעים כי אין לדחות את בקשתם להחכיר את כל השטח בשל התיישנות או שיהוי, שכן עילת התביעה שלהם קמה רק בשנת 2000, עת דחה מינהל מקרקעי ישראל את דרישתם לתקן את הטעות בחוזה. לאחר ששקלה את הראיות שהוגשו על ידי התובעים, הגיעה השופטת למסקנה כי כוונת הצדדים, בעת חתימת ההסכם עם עמידר, הייתה לכלול את כל החלקה בחוזה השכירות. השופטת ביססה מסקנה זו על פרטי ההסכם והמסמכים המצורפים, לרבות חוזה שכירות ותרשים שציין את מיקום הבית בתוך המגרש. השופט התחשב גם בהתנהגותם של התושבים ושל מר יחיא, שראו בחלקה כולה חלק מעיזבונם והתייחסו אליה ככזו. כמו כן, קיבלה השופטת את טענת התובעים בנוגע לחוזה החכירה משנת 1994, וקבעה כי הוא פסול בשל טעות, וכי התובעים זכאים לביטולו. השופטת הדגישה כי נציגי המינהל היו מודעים או היו צריכים להיות מודעים לטעות זו, ולפיכך, על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים, עומדת לתובעים הזכות לבטל את החוזה. לבסוף, קבע השופט כי תביעת התובעים אינה חוסה תחת חוק ההתיישנות או השיהוי, שכן עילת התביעה קמה בין השנים 1994-2000, והתביעה הוגשה בתוך התקופה המותרת. לאור ממצאים אלה, פסק השופט לטובת התובעים, בקובעו כי הם זכאים לחכור את כל שטחו של מגרש מס' 55, כפי שתואר אז, והורה למינהל מקרקעי ישראל להתקשר עם התובעים בחוזה חכירה המקיף את החלקה כולה. כמו כן חויבו הנתבעים בהוצאות התובעים, בסך 30,000 ₪, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.