ע"א 4316/90

תקציר

פסק הדין נסוב סביב יחסי הגומלין המורכבים בין דיני פשיטת רגל ופירוקים במקרה בו חברה, חברת אספק סנטרל חקלאים בע"מ, נכנסה לפירוק. אגרה, בעלת מניות ולקוחה של Supply, סיפקה ערבות לבנק כדי להבטיח את חובותיה של Supply. כאשר Supply עברה פירוק, ביקשה אגרה לקזז את חובותיה ל-Supply בסכום ששילמה במסגרת הערבות. השאלה המשפטית המרכזית הייתה האם תביעת הקיזוז של אגרה תקפה, בהתחשב בכך שהערבות שולמה לאחר צו הפירוק. בית המשפט ניתח את סעיפים 352 ו-353 לפקודת החברות, המחילים את דיני פשיטת הרגל על פירוק חברות, ומאפשרים חובות ברי תביעה, לרבות התחייבויות עתידיות או מותנות. בינתיים, סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל מסדיר זכויות קיזוז, אך אינו מתייחס במפורש לחובות מותנים. בית המשפט התלבט האם ניתן לקזז חוב מותנה לאחר צו פירוק. דעת הרוב סברה כי הענקת זכויות קיזוז לאגרה תפגע באופן בלתי הוגן בנושים אחרים, שכן היא מפרה את עקרון השוויון בין הנושים. הם הדגישו כי זכויות קיזוז מעניקות למעשה לנושה סוג של ביטחון, שעלול להיות מזיק אם לא ייחשף בפומבי כמו ביטחונות אחרים. לפיכך, הם הגיעו למסקנה כי יש להעניק קיזוז רק אם שני החובות היו וודאיים במועד הקובע. בהתנגדותם טענו השופטים חשין ולוין כי שלילת זכות הקיזוז של אגרה תעניש את הערב שלא בצדק, בהתחשב ביכולת הצפייה הצפוי של חובתו עם פירוק החייב. הם הציעו את הצורך בביקורת חקיקתית על סעיף 74 כדי להתאים אותו לפרקטיקות מסחריות עכשוויות. בסופו של דבר התקבל הערעור, המשקף את עמדת הרוב נגד הרחבת זכויות הקיזוז, תוך שימת דגש על שוויון ונושים ושקיפות בהליכי חדלות פירעון.