ע"פ 324/88

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ביום 30.10.88, ערער המערער על חומרת עונשו, שכלל 12 חודשי מאסר מצטברים בגין נהיגה בזמן פסילה. למערער עבר של עבירות תנועה והוא נתפס תחילה נוהג במהירות מופרזת עם רישיון בפסילה. במהלך מעצרו ניסה להשמיד ראיות מפלילות, קרי רישיון נהיגה, כדי להימנע מאישומים נוספים. בעת ביצוע עבירות אלה, כבר היה תלוי ועומד עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות דומות. בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל בגין העבירות האחרונות, הפעלת שישה חודשי מאסר על תנאי, שנת מאסר על תנאי, פסילת שנה מהחזקת רישיון נהיגה לאחר שחרורו וקנס של 1,000 שקל. סנגורו של המערער טען כי המאסר הכולל מופרז ואינו אופייני למקרים דומים, תוך ציון נסיבות מקלות. עם זאת, בית המשפט העליון לא מצא טעם בטענה זו, והדגיש את הצורך בהרתעה בשל חומרתן ותדירותן של עבירות מסוג זה. בית המשפט ציין כי העונשים שהוטלו היו סטנדרטיים ושקל את חומרת העבירה, והציע כי עונשים חמורים יותר היו מוצדקים אלמלא התחשבות בנסיבות מקלות. לפיכך נדחה הערעור, תוך שמירה על גזר הדין המקורי.