ת"א 593/04

תקציר

המחלוקת נסובה סביב הסכם פיתוח בין יזם תובע לבין מועצה מקומית, בדבר ביצוע עבודות בנייה לשכונת מגורים. התובעת טוענת כי אולצה ועושק אותה להסכים לדרישות הכספיות של המועצה, שלטענתה הן מעל התשלומים הקבועים בחוק, על מנת לזרז את הליך הבנייה. עם זאת, השופט פוסק לטובת המועצה הנתבעת, וקובע כי הסכמת התובע לא הייתה תוצאה של כפייה או עושק, אלא החלטה עסקית מחושבת. השופטת מדגישה כי לתובעת היו חלופות סבירות, כגון פעולה משפטית, והסכמתה הייתה מדעת ומרצונה. יתרה מכך, השופטת מדגישה את השיהוי של התובעת בהעלאת טענותיה, וציינה כי פער שבע השנים בין ההסכמה לתנאים לבין הגשת התביעה מעיד על חוסר תום לב והשתק. התובע ידע על דרישות המועצה כבר ביוני 1996 והסכים להן עד מרץ 1997, אך הגיש את התביעה רק בשנת 2004, דבר שנראה לשופט בלתי סביר. השופטת דנה גם בדרישת הטופס להתקשרות עם מועצות מקומיות וקובעת כי היעדר חתימה פורמלית אינו שולל קיומו של הסכם, במיוחד לאור מעורבותם של גורמים רלוונטיים בעירייה ואשרור פורמלי של החוזה לאחר מכן. משכך, דוחה השופטת את תביעת התובע ומדגישה כי היא חסרת שחר, והתובעת לא ביטלה את ההסכם תוך זמן סביר.