בג"צ 4999/03

תקציר

העותר, עמותה ציבורית, הגיש עתירה נגד ההסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל, בתי זיקוק לנפט בע"מ (בזן) והחברה לישראל בע"מ (החברה לישראל), בטענה כי ההסכמים אינם סבירים ויש לבטלם. הרקע לעתירה קשור למחלוקת על הזכות לקבל את נכסי בזן ללא תמורה לאחר תום תקופת הזיכיון שהוענקה לבזן בשנות השלושים. בעתירה נטען כי המדינה יכלה להפריט את הנכסים מבלי להתקשר בהסכמים, וכי התמורה ששילמה המדינה לחברה לישראל על פי ההסכמים מהווה "מתנה" בלתי סבירה. המשיבים, לרבות המדינה, בזן והחברה לישראל, טענו כי ההסכמים הם פרי משא ומתן מעמיק ונועדו לאפשר את המשך פעילותה של בזן, כמו גם את חלוקתה והפרטתה, תוך התחשבות בשיקולים המשפטיים והכלכליים הכרוכים בכך. בית המשפט קבע כי ההחלטה להתקשר בהסכמים התבססה על שיקול דעתה של המדינה הפועלת בדרג המבצעי הגבוה ביותר, ונבחנה על ידי גורמים מקצועיים ומשפטיים שונים. בית המשפט מצא כי העותרת לא הוכיחה כל פגם משפטי או חוסר סבירות בהליך קבלת ההחלטות של המדינה, וכי המדינה שקלה את היתרונות והחסרונות של ההסכמים. באשר לטענת העותרת כי המדינה זכאית לקבל את נכסי בזן ללא תמורה, ציין בית המשפט כי מדובר במחלוקת של ממש המחייבת בירור טענות מורכבות, שלא ניתן לבחון במסגרת העתירה. בית המשפט הדגיש כי ההסכמים שמרו על זכותם של הצדדים לברר את הסוגיות שבמחלוקת בפני בתי המשפט המוסמכים. השופט חשין הדגיש בחוות דעתו את התנהלותה הפסולה של המדינה לאורך כל תקופת הזיכיון, שהובילה לחתימת ההסכמים. עם זאת, הוא התקשה להתערב בהחלטת המדינה ולבטל את ההסכמים, שכן לא הוצגו בפני בית המשפט נתונים מספיקים כדי לערער את החלטת המדינה. השופט חשין הציע ליועץ המשפטי לממשלה למנות מומחים חיצוניים לבחינת האירועים שהובילו להסכמים, והמליץ להפנות לדו"ח מבקר המדינה. הנשיא ברק הצטרף לחוות דעתה של השופטת חיות, והדגיש את מחדלי המדינה לאורך כל תקופת הזיכיון, אך ציין כי העתירה עסקה בסבירות פעולות המדינה לקראת תום תקופת הזיכיון. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה, בקובעו כי החלטת המדינה להתקשר בהסכמים לא חרגה ממתחם הסבירות העומד לרשותה בנסיבות העניין, ולא קבעה כל צו להוצאות.