דנ"א 2401/95

תקציר

בית המשפט העליון דן בתיק המורכב של רותי ודני נחמני בנוגע לגורל הביציות המופרות שלהם. לאחר מאבק משפטי ממושך, ניתן פסק דין בדעת רוב שהעדיף את זכותה של רותי נחמני להורות על פני זכותו של דני שלא להיות הורה. החלטה זו נעוצה עמוק בבחינת החוזה בין בני הזוג ועקרונות ההשתקה. בית המשפט בחן האם מעשיו של דני בעבר – תמיכה בהליך הפריה חוץ גופית וחתימה על הסכמות – חייבו אותו לאפשר לרותי להמשיך בהליך פונדקאות, במיוחד לאור חוסר יכולתה להמשיך בהורות אחרת בשל אילוצים רפואיים. השופטים דנו בהיבטים שונים של החוק והצדק, תוך התחשבות בהשלכות אישיות וכלליות כאחד. בעוד שחלק מהשופטים צידדו בדני, והדגישו את האוטונומיה והזכויות של שני הפרטים בהחלטות פוריות מסוג זה, הרוב הגיעו למסקנה כי כוונתה המשכנעת של רותי והסתמכותה על השתתפותו הראשונית של דני מצדיקות מתן עדיפות לשאיפותיה לאמהות. הם הדגישו את הקשיים המוסריים והרגשיים, וטענו כי המאמץ והציפייה הניכרים הכרוכים בכך מצדיקים לאפשר לרותי גישה מתמשכת להורות באמצעות החומר הגנטי הקיים. מסקנה זו מתיישבת עם עקרונות בפסיקה לפיהם הסכמת העבר להפריה עומדת בעינה, במיוחד כאשר ניכרים הסכמים והסתמכות מאוחרים יותר, המשקפים לא רק חובות משפטיות אלא גם צדק והוגנות במובנם הרחב יותר בהקשרים של נישואין.