ע"פ 3124/91

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט העליון בערעורם של שני מערערים מכורים לסמים שהורשעו ברצח לאחר שפרצו לביתה של קשישה, ריקה חזן, כדי לגנוב כספים. בית המשפט אישר את הרשעתם לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, העוסק ברצח שבוצע במסגרת עבירה אחרת, כגון שוד. המערערים, מונעים מהתמכרותם לסמים, תקפו את חזן, שמתה מאוחר יותר מפצעיה. הרשעתו של המערער מס' 2 התקבלה פה אחד, ואילו המערער מס' 1 הורשע בדעת רוב, חרף טענות כי ייתכן שהיה יכול רק להסיע את המערער מס' 2 למקום. בית המשפט שקל ראיות שונות, לרבות דברי הקורבן, שזיהה שני תוקפים. בית המשפט השתמש ב"חזקת המודעות", ממנה עולה כי המערערים היו מודעים לסיכונים הקטלניים שבמעשיהם, דרישה להוכחת רצח לפי חוק זה. השופטים בחנו את החבלות הקשות שנגרמו לנפגע וקבעו כי המערערים צפו את התוצאות הקטלניות האפשריות של מעשיהם. למרות כמה חולשות בראיות, כגון חוסר עקביות לגבי צד שלישי לכאורה וניסיון חנק לכאורה, משקל הראיות, ניסיון החיים והתקדימים המשפטיים תמכו בהרשעה. הכרעת הדין הדגישה כי בית המשפט אינו צריך להידרש לתרחישים מופרכים המנוגדים לאינדיקציות הברורות לאשמה. ערעוריהם של שני המערערים נדחו, והחמירו את עונש מאסר העולם שנגזר עליהם.