בג"צ 7250/97

תקציר

בעניינם של העותרים, בעלי קרקעות ברחובות, בחן בית המשפט העליון את בקשתם להאריך את המועד האחרון להגשת תביעת פיצויים בשל פגיעה שגרמו שתי תכניות מתאר הפוגעות ברכושם. בתחילה, התוכנית הראשונה בשנת 1981, שכללה משא ומתן נרחב שנכשל בסופו של דבר, הובילה לביטולה בשנת 1993. בינתיים, תוכנית שנייה בשנת 1990 ייעדה את אדמותיהם להפקעה. העותרים טענו כי נגרמו להם נזקים משתי התוכניות וביקשו פיצויים, והגישו את תביעתם באיחור לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. בעוד שהמנכ"ל אישר הארכה לתכנית השנייה, היא נדחתה עבור הראשונה, מה שהוביל לדחיית הערר. בית המשפט הדגיש את הזכות החוקתית לפיצויים הקשורים לנזקי רכוש, והדגיש את חובתן של רשויות התכנון לשקול פיצוי כזה במהלך פיתוח התכנית ותקצובה, תוך איזון בין זכויות אלה לבין השלכות תקציביות. בית המשפט הכיר במו"מ ממושך כהצדקה אפשרית לעיכובים, וקבע כי משא ומתן בין העותרים לרשויות, אף שהיה ממושך, היווה בסיס סביר לציפייה לפיצוי ללא תביעות פורמליות. למרות עיכוב ניכר של שנתיים לאחר המשא ומתן, פעולותיהן הבאות של הרשויות מבלי ליידע את העותרים על נטישת התוכנית הראשונה וייזום תוכנית חדשה תרמו לבלבול. בית המשפט מצא כי חוסר ודאות זה הנובע מסמכות מהווה בסיס סביר למתן הארכה. בכך פסק בית המשפט העליון לטובת העותרים, נתן ארכה להגשת תביעתם והטיל הוצאות על המשיבים.