רע"א 7172/96

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור והורה להעביר את התיק לבית משפט השלום לדיון נוסף בטיעונים לשומת השמאי המכריע – סוגיות שהועלו בעבר אך טרם נדונו. בפסק הדין נקבע כי היטלי פיצויים והיטלי השבחה הם שני היבטים הקבועים בחוק התכנון והבניה, כאשר בהתאם לכך יש להתייחס לנזק או להשבחה במקרקעין. אם תכנית פוגעת ברכוש, ניתן לחייב פיצויים, ואילו תוכנית השבחה גוררת היטל. בית המשפט הדגיש כי הן הפיצוי והן ההיטלים צריכים להתמקד בנזק מוחשי או ברווח ולא בשינויים תיאורטיים. באופן ספציפי, פרשנותו של סעיף 4(5) לתוספת השלישית מצביעה על כך שאין לחול פיצוי אם הנזק היה רעיוני ולא מוחשי, ובדומה לכך, היטלים מוגבלים לשיפורים בפועל. פסק הדין הרחיב על פסקי דין קודמים, כגון פרשת קהתי, וציין כי פיצוי אינו מוצדק כאשר הנזק הוא תיאורטי, והיטלים צריכים לשקף עליית ערך אמיתית. כמו כן, הובהר כי אם הבעלות משנה תכנית לאחר הפגיעה ללא תביעות פיצויים, היטל ההשבחה חל על בסיס התועלות הכלכליות בפועל לאחר הרכישה. השופט גולדברג הסכים והדגיש כי הפרשנות המשפטית נועדה להחיל היטלים על רווח קונקרטי ולא לעקוף מגבלות סטטוטוריות. השופטת שטרסברג-כהן תמכה בעמדה לפיה מסלולי הפיצוי וההיטל נבדלים זה מזה ואין לקשור אותם זה בזה כדי לתקן תוצאות במסלולים משפטיים שונים. פסק דין זה מדגיש את חשיבותו של לוח הזמנים בהעברת הבעלות לעניין היטלי השבחה, וקובע כי למערערים שרכשו מקרקעין לאחר תכנית פוגענית, ללא תביעות פיצויים, יחושבו היטלים מהתכנית המיטיבה האחרונה, בהתאם לפסק דינה של השופטת אור. לפיכך, ההחלטה השיפוטית ניתנה ביום 1.6.98, דחתה את הערר ואישרה את הצורך בראיות מוחשיות לתביעות והיטלים בדיני התכנון.