ע"פ 1121/96

תקציר

בפסק הדין מתייחס בית המשפט לעניינו של אב המואשם בהתעללות קשה בילדיו, לרבות טענות לאונס כלפי בתו הקטינה, נ'. ההרשעה נשענה על מצבה הנפשי של הילדה, שנחשף באופן ספונטני ולווה ברגשות היסטריים כאשר התוודתה לראשונה בפני אחותה. הערעור על ההרשעה (ע"א 1121/96) נדחה בשל תימוכין מספיקים לגרסה המפלילה, המאשרת את מהימנות מצבו הנפשי של הקטין למרות היסוסים קודמים. המדינה ערערה גם על גזר הדין הראשוני, בנימוק שהוא לוקה בחומרת העבירות, שכללו התנהגות פוגענית פיזית כלפי הילדים וסביבה ביתית רודנית. נטען כי גזר הדין אינו משקף מגמות שיפוטיות עכשוויות של החמרת הענישה בעבירות מסוג זה. למערער הרשעות קודמות בעבירות אלימות, המחזקות את הקריאה להרתעה באמצעות עונש משמעותי. בעוד ההגנה התייחסה לתקופת הערבות של המערער, היעדר סכנה מיידית לילדיו ושיקום אישי כגורמים מקלים, בית המשפט הדגיש את הצורך בהרתעה במקרים כאלה, והסתפק בעונש של חמש שנות מאסר לאחר ערעור. השופטת ד' דורנר חלקה על ההרשעה באונס וטענה כי העדות נעדרת את הסיוע והמהימנות המהותיים הנדרשים בחוק, שכן היא מבוססת על עדות חלקית שהושגה על ידי חוקר נוער ונטולת חקירה נגדית. דורנר הדגישה את חשיבות התרשמות העדים הבלתי אמצעית ואת זכותו של הנאשם לחקירה נגדית, וציינה כי יש צורך בסיוע משמעותי – מעבר לראיות טכניות או מצביות – כדי לאמת את האישומים. משכך, דורנר הייתה מזכה את המערער מאשמת אונס מחוסר ראיות מספיקות, אך מסכימה עם דחיית הערעור בעניין תקיפה והתעללות. פסק הדין ניתן אפוא ברוב דעות, כפי שנוסח בחוות דעתה של השופטת ביניש.