ת"א 41675-12-17

תקציר

התובע, הבעלים של רוב חלקה 13, הגיש תביעה נגד הנתבע, בעלים חלקי של אותה חלקה, בגין הסגת גבול ושימוש שלא כדין בקרקע. התובע ביקש לסלק את הנתבע מהחלקה ולהשיב לעצמו את החזקה בקרקע. הנתבע טען כי הוא שותף במקרקעין והיה צריך להגיש לו הודעת פירוק שיתוף ולא תביעת עיקול. עם זאת, בית המשפט מצא כי אמנם זו דרך הפעולה העדיפה, אך היא אינה חובה, והנתבע יכול היה להגיש בקשת פירוק בעצמו. בית המשפט קבע כי התובעים הוכיחו את בעלותם וזכותם להחזיק בקרקע. לפיכך, עבר הנטל אל הנתבע להוכיח את חזקתו כדין. בית המשפט מצא כי הנתבע לא החזיק כדין במקרקעין ולא הוכיח כי שימושו במקרקעין היה סביר או כי לא מנע שימושים משותפים אחרים, כנדרש בחוק המקרקעין. יתר על כן, הנתבע לא הוכיח כי פעולותיו אושרו על ידי גורם ממשלתי כלשהו או כי הן עמדו בתכנית התכנון הרלוונטית ובהודעות האזהרה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הסגת הגבול של הנתבע הייתה שלא כדין וקיבל את תביעת החזקה של התובע. בית המשפט הוציא צו מניעה קבוע המורה לנאשם ולכל מי שגר עמו לפנות את שטח הסגת הגבול ולחדול מהשימוש בו. כמו כן נצטווה הנאשם לפנות את כל המבנים והחפצים מהאזור ולהחזירו למצבו הקודם בתוך 60 יום. אם הנתבע לא עמד בדרישות, התובע יכול היה לעשות זאת בעצמו ולגבות את העלויות מהנתבע, שהיה אחראי גם לכל נזק שייגרם במהלך הפינוי. כמו כן ניתנה לתובע רשות לפצל את התביעה ולתבוע פיצויים נוספים מהנתבעת, לרבות פיצוי בגין אובדן שימוש, הוצאות שיקום ופיצויים בגין הבניה באזור הסגת הגבול. בית המשפט הורה לנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט, הוצאות עדים ושכר טרחת עורך דין בסך 7,000 ₪ בתוך 45 יום. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים ביום 28.12.22, והמזכירות הונחה למסור העתקים לבאי כוח הצדדים. לנאשם נמסר על זכותו לערער על פסק הדין.