רע"א 2339/92

תקציר

בפרשת המשיבה מס' 1 (חי) נגד מדינת ישראל ועמידר (החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל), התייחס בית המשפט העליון לסכסוך שיפוטי הנוגע להסכם שכירות. חי הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לתשלום עבור חוזה שכירות, בה היו מעורבים נתבעים רבים, בהם מנהלי עמידר. עמידר עתר להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תוך הסתמכות על סעיף סמכות שיפוט בהסכם השכירות. בית המשפט בחן את היחס בין תקנה 3(ב) לבין תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בעוד שתקנה 3(ב) מאפשרת להגיש תביעה נגד נתבעים מרובים בכל בית משפט בעל סמכות שיפוט על אחד מהם, תקנה 5 מדגישה את הדבקות בסמכות מוסכמת. בית המשפט העדיף את תקנה 5, התומכת בסעיף שהגדיר את תל אביב כמקום השיפוט, ובכך אישר את הסכמת הצדדים. לפיכך התקבל הערעור, ולפיו התביעה נגד עמידר תועבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט התייחס גם לפיצולים פרוצדורליים אפשריים, ואישר את זכותו של עמידר לאכוף את סעיף השיפוט. בסיום פסק הדין פסק עמידר שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח וחייב את חי להגיש תביעה מתוקנת בתוך 30 יום, ובכך אישר מחדש את העיקרון לפיו סעיפי שיפוט מוסכמים קודמים, אלא אם כן טעמים משכנעים מצדיקים אחרת.