ע"א 4757/05

תקציר

בפסק דינה של ערכאת הערעור נדחתה טענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו בעניין תום הלב, טענה שלא הועלתה מלכתחילה על ידי המשיב. בית המשפט מצא כי ניתנה למערערת הזדמנות מספקת להידרש לסוגיה זו, ואיפשר לבית משפט קמא לקבוע את חוסר תום הלב של המערערת לפי סעיף 39 לחוק החוזים. בית המשפט אף הצביע על פגמים שנפלו בהחלטת הפיצויים של בית משפט קמא, וקיבל חלקית את הערעור בהיבט זה. בני הזוג גבע הפסיקו את תשלומי ההלוואות בשנת 1996, מה שהוביל להליכים משפטיים מורכבים בנוגע לביטחונות המשועבדים, כלומר שתי דירות. למערער לא נמסר על הסכם ביטול שפגע באופן משמעותי בעסקיו הכספיים ושלל ממנו זכויות בטוחות. למרות הסיבוכים, פעולותיו של בנק הפועלים לעיכוב מימוש הדירה בגבע השפיעו על הסתבכות החוב, שלא הייתה באחריות המשיב. בסופו של דבר מכר הבנק את הדירה תמורת 500,000 דולר, סכום שלא הספיק כדי לכסות את תביעת המערער במלואה. אי-ההתאמה המשפטית הגבילה עוד יותר את כוח המיקוח של המערערת. למרות מאמצים מתמשכים, הסתבכויות משפטיות עיכבו את מכירת הנכס, והקביעה כי פעולה מוקדמת יותר הייתה עשויה למנוע צבירת חובות עורערה. הבנק הפר את חובתו בכך שלא יידע את המשיב על הפיגור עד שנת 2000, דבר המשקף חוסר תום לב. מחדל זה גרם לכך שהמשיבה לא הייתה מודעת לחבותה או להשלכותיה האפשריות. המשיבה הייתה מוצדקת בחוסר מודעותה למרות היותה קרובת משפחה לבני הזוג גבע. בית המשפט מציע לחשב מחדש את הפיצויים על בסיס ההפרש בערכי החוב שנצבר עקב התראות על איחור בתשלום. משכך, רואים במערער אחראי חלקית לתוצאות הכספיות השליליות בשל חוסר התקשורת המוקדמת שלו עם המשיב. הערעור התקבל באופן חלקי, והציע התאמות בפיצויים ובשכר טרחת עורכי הדין, מה שמאותת על צורך בפסיקה מתוקנת בנושא התחייבויות כספיות, בהסכמת השופטים נאור וארבל.