דב"ע נה/27 - 0

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגישה מוכרת "מוגבלת בניידות" נגד ניכוי קצבת הניידות שלה על ידי המוסד לביטוח לאומי בעת ששהתה בחו"ל. התובע עזב את הארץ לשתי תקופות של כשלושה חודשים כל אחת בשנת שבתון. בית הדין לעבודה פסק לטובת התובעת, אך ערעור המוסד לביטוח לאומי התקבל. פסק הדין קובע כי יש לפרש את הסכם הניידות, הקובע את התנאים לקבלת קצבת ניידות, בהתאם לתכליתו ולכוונת הצדדים. עם זאת, בית המשפט אינו מוסמך להעניק זכויות מעבר לאמור בהסכם. הקצבה מיועדת למי שגם שוהה וגם נמצא פיזית בישראל. על פי סעיף 20(3) להסכם, מי ש"אינו בישראל" לתקופה העולה על היום הראשון בחודש שלאחר החודש בו שהה בחו"ל, אינו זכאי לקצבה. מנסחי ההסכם לא הבחינו בין הטעמים להימצאותו של אדם המוגבל בניידות בחו"ל, ולכן בית המשפט אינו יכול לעשות הבחנה כזו. טענת התובעת כי הניכוי במהלך היעדרותה היווה אפליה נדחתה. קצבת הניידות היא גמלה סוציאלית המיועדת לשוהים בישראל, וכוונת המנסחים הייתה שהיא תינתן למי שמתגורר ונוכח בארץ. משכך, התקבל הערעור, והניכוי מקצבת התובעת בעת היעדרותה מישראל היה מוצדק.