ת"א 18966-06-11

תקציר

פסק הדין דוחה את טענת המשיבים 1 ו-2, שטענו כי הם בעלי זכויות החכירה בחלקת קרקע ובה משחטה, כנגד המבקש מר וטורי, שהיה רשום כחוכר. השופט פסק לטובת מר וטורי, והסביר כי זכויות החכירה נרשמו באופן סופי על שמו של מר וטורי, והמשיבים 1 ו-2 לא הביאו כל ראיה לכך, למרות נטל ההוכחה הכבד המוטל עליהם. נהפוך הוא, מר וטורי הציג מספר מסמכים - לרבות רישומי רישום, שטרי העברה והסכמי חכירה - שאישרו את בעלותו על זכויות החכירה. זאת ועוד, השופטת הצביעה על סתירות בטענות ובראיות של המשיבים, כגון טענתם בדבר רכישת הנכס בשנת 1990, אשר סותרת הסכם שכירות משנת 2002. גם טענת המשיבים בדבר הסכם נאמנות בעל פה עם מר וטורי נדחתה, שכן הסכם כזה יהיה חסר תוקף בשל אופיו שבעל פה, בהתחשב בכך שמדובר במקרקעין. בנוסף, השופט טען כי כל הסכם כזה יהיה בלתי חוקי, ומטרתו להסתיר נכסים מרשויות המס. לבסוף, ציין השופט את תשלום המשיבים בגין חובו של מר וטורי לבנק לאומי כבלתי רלוונטי לתיק, והורה למשיבים 1 ו-2 לשלם במשותף את שכר טרחתם של חלק מהנתבעים. ההחלטה התקבלה על יסוד חוסר סיכויי ההצלחה של תביעת המשיבים, וניתנו להם 30 יום לשלם את שכר הטרחה.