ת"א 12276-07-21

תקציר

רשות מקרקעי ישראל הוציאה צו לפינוי קרקע ציבורית בבעלות המדינה, חלקה 23, ששימשה את התובע לגישה לחלקה הפרטית הצמודה לו, חלקה 18. התובעת, שחכרה מהמדינה חלקה נוספת, חלקה 61, ביקשה לבטל את צו הפינוי, בתחילה טענה לזכויות חזקה במגרש 23, אך בהמשך ויתרה על טענה זו וטענה לזכות קדימה במקום. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובע. בית המשפט קבע כי צו הפינוי הוצא כדין, שכן לתובעת לא היו זכויות חזקה במגרש 23 ולא קמה זכות קדימה בו. הצו תיאר די הצורך את הקרקע, ופעולותיו של התובע במקרקעין – לרבות עבודות עפר, בניית מסלעה ונטיעת עצים – עלו כדי ניסיון לתפוס את החזקה. זאת ועוד, טענת התובעת לזכות קדימה לא נתמכה בראיות וסותרת את מפות המדידה שהוגשו. בנוסף, ציין בית המשפט כי הנתבעת לא ביקשה למנוע מהתובעת לעבור במגרש 23 אלא רק רצתה לאכוף את זכויות הבעלות שלה בקרקע. לבסוף, דחתה השופטת את טענת התובע כי חפירת הקרקע תערער את יסודות ביתו, וקבעה כי מדובר בהרחבה בלתי מותרת של טענות התובע. השופט הורה על מחיקת התביעה, אישר את צו הפינוי וקבע כי עיכוב הביצוע הזמני יפוג בעוד 30 יום. כמו כן חויב התובע בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 6,000 ₪.