ב"ל 2399/03

תקציר

התובע, חייל משוחרר, תבע את המוסד לביטוח לאומי על כך שדחה את בקשתו למענק עבודה השמור למי שעובד בתחומים ספציפיים, קרי בניין, מלונאות ומפעלי תעשייה, כמפורט בסעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי. התובע טען כי עבודתו בתחום ההדברה נופלת לקטגוריות מועדפות אלו, מה גם שעבד בבתי מלון ובאתרי בנייה. עוד ציין כי מעסיקו אישר כי כמה מעובדי החברה קיבלו את המענק. עם זאת, המכון טען כי עבודתו של התובע בתחום ההדברה אינה מתאימה לחשבון, שכן חלק ניכר מעבודתו לא היה מוגבל לאתרי בנייה או בתי מלון בלבד, אלא כלל גם דירות קיימות או בתים פרטיים. יתרה מכך, המכון טען כי העבודה בבתי המלון אינה סדירה או רציפה אלא לסירוגין, ושירותי ההדברה ניתנו באופן חיצוני על ידי החברה ללקוחות שונים, פרטיים וציבוריים. השופט, לאחר שבחן את העדויות והחקירות הנגדיות, פסק לטובת המכון, וקבע כי התובע לא הוכיח די הצורך כי עבודתו כללה אך ורק אתרי בנייה או בתי מלון. עוד ציינה השופטת כי מטרת החוק היא לתמרץ השתלבות בענפי כלכלה ספציפיים וכי שירותי ההדברה של החברה ניתנים למגוון רחב של לקוחות, תוך שלילת הדרישה המהותית. לבסוף, הדגישה השופטת כי התנהלותו של גוף ציבורי אינה יכולה להקנות זכויות שאינן קבועות בחוק, ודחתה את טענת התובע המבוססת על שוויון והשתק. לפיכך, התביעה נדחתה, מבלי שנפסקו הוצאות למי מהצדדים, כמקובל בהליכי ביטוח לאומי.