ע"פ 1314-06-11

תקציר

הערעור מתייחס להסדר טיעון שבמסגרתו הודחו שלושה דירקטורים של תאגיד ציבורי, המשיב, מכתב אישום הנוגע לעבירות סביבתיות, ובפרט השלכת פסולת לים שלא כדין. המערער ביקש להרשיע את התאגיד המשיב אך בית משפט קמא נמנע מכך. הסוגיה המרכזית שעמדה להכרעה הייתה האם ניתן להרשיע תאגיד בעבירות פליליות לפי הדין הישראלי. השופטים מצאו כי נקודת המוצא של הדין הישראלי היא כי תאגיד נושא באחריות פלילית אישית וכי לסנקציית הסימון הפלילי יש משמעות ייחודית כמסר של גינוי. החוק אמנם אינו אוסר באופן גורף הימנעות מהרשעת תאגיד, אך השופטים הסבירו כי המצב המשפטי הקיים אינו מאפשר אפשרות זו משום שאין מנגנון להטלת סנקציה עונשית חלופית (כגון צו מבחן, צו שירות או התחייבות להימנע מביצוע עבירה) על תאגיד, כנדרש בחוק. יתר על כן, החברה המשיבה לא הציגה ראיות מספיקות כדי להוכיח כי הימנעות מהרשעה תסייע לשיקומה, והעבירה שבוצעה חמורה דיה כדי להצדיק הרשעה כדי להרתיע מפני מעשים דומים בעתיד. השופטים מתחו ביקורת גם על הפרקטיקה הרווחת של ביטול כתבי אישום נגד דירקטורים בתאגידים במסגרת הסדרי טיעון, וטענו כי היא פוגעת באינטרס הציבורי ופוגעת במערכת הגנת הסביבה. במקום זאת, דירקטורים צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם ולהעמידם לדין כמו כל אדם אחר. לבסוף התקבל הערעור, המשיב הורשע, ואופי התשלום שהוטל שונה לקנס של 100,000 ₪ והתחייבות לשלוש שנים להימנע מביצוע עבירה בסך 185,000 ₪.