דנ"א 1996/19

תקציר

פסק הדין של בית המשפט מתייחס בעיקר לשאלה כיצד פיצוי בגין אובדן השתכרות במקרים של נזקי גוף צריך להתנהל עם הליכי פשיטת רגל. בקשה לפיטורים נמצאה כדין מטעמים פרוצדורליים. ערכאת הערעור החליטה כי יש להחיל כלל חדש, המחייב את בית המשפט לחדלות פירעון לקבוע האם יש להקצות חלק כלשהו מהפיצוי בגין אובדן השתכרות לקרן כינוס הנכסים. בית המשפט אישר את פסק הדין הכללי בערעור, אך ציין דעות שונות בין השופטים. השופט אלרון חלק על כך, וטען כי יש לשמור על פסק דין ידידיה, שבאופן מסורתי איפשר לפושטי רגל לשמור על פיצוייהם בגין אובדן השתכרות. הוא הדגיש כי הזכות המועברת למימוש תביעות כאלה עלולה לפגוע בפרטיות ובאוטונומיה וליצור ניגודי עניינים פוטנציאליים. עם זאת, הרוב סברו כי יש להעביר פיצויים במקרים מסוימים כדי למנוע מתובע פושט רגל לשפר את עמדתו על חשבון הנושים. הם הדגישו את הפרקטיות ואת הצורך בפיקוח נאמן. אלרון הצביע על כלים כמו הגדלת התשלומים שיכולים לתמרץ הגשת תביעות ללא העברת זכויות. דעת הרוב הכריעה וקבעה כי בעוד שזכויות המימוש של התביעה נותרות בידי פושט הרגל, במקרים המתאימים ניתן להעביר את הכנסות התביעה לקרן, ובכך להבטיח יחס הוגן לנושים. פסק דין זה משקף את האיזון השיפוטי בין הגנה על נושים לבין כיבוד זכויותיהם ואוטונומיהם של חייבים פושטי רגל.