בש"פ 977/19

תקציר

הערר מתייחס לאופן חישוב תקופת מעצרו של חשוד לאחר הודעת התובע על הכוונה להגיש נגדו כתב אישום, לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), המאפשר מעצר חשוד לתקופה "שלא תעלה על חמישה ימים". מחלוקת הצדדים נסובה סביב השאלה האם יום המעצר הראשון מחושב כיום מלא, או שמא הוא אינו נכלל במניין חמשת הימים ומתווספים אליו רק ארבעת הימים הנותרים. רוב השופטים הסכימו עם עמדת המשיבים והסנגוריה הציבורית לפיה יש לספור את יום המעצר הראשון כיום מלא, ולאחר מכן לספור ארבעה ימים מלאים נוספים. לפי פרשנות זו, החוק מאפשר מעצר חשוד לתקופה מרבית של חמישה ימים, ולא מעבר לכך. דעת הרוב ביססה את פסיקתה בעיקר על לשון חוק המעצרים, המדבר על תקופה "שאינה עולה על חמישה ימים", ומצאה כי ניסוח זה תומך בפרשנות לפיה תקופת המעצר אינה יכולה לעלות על חמישה ימים, לרבות יום המעצר הראשון והחלקי. השופטים התייחסו גם לתכלית החוק, לכלל הפרשנות בעניינים פליליים, המחייב פרשנות מקילה, להשפעת המנהג ולשיקולים מעשיים התומכים בעמדה זו. מנגד, השופט ד' מינץ סבר כי אין לספור את יום המעצר הראשון כיום מלא, אלא יש לחשב את תקופת המעצר מרגע קבלת החלטת המעצר, ולפיכך הרשויות רשאיות לעצור חשוד למשך חמישה ימים מלאים ממועד קבלת ההחלטה. השופט מינץ הדגיש כי מטרת החוק היא לתת לתביעה די זמן להכין כתב אישום, וקיצור תקופת המעצר עלול להחמיץ מטרה זו. על פי חוות דעתו, לבית המשפט סמכות להאריך את המעצר בחמישה ימים מלאים ממועד ההחלטה, אלא אם כן נקבעו בהחלטה מועד ושעה ספציפיים. בסופו של דבר נדחה הערעור ברוב של שופטים, ולפיכך הועדפה פרשנות המשיבים והסנגוריה הציבורית, לפיה מחושבים חמשת הימים מתום יום המעצר הראשון. השופט ד' מינץ חלק על כך.