בר"מ 6072/12

תקציר

בפסק הדין שדן בבקשה לצו ביניים הנוגע להיטלי ארנונה, בחן בית המשפט הן את סבירות קבלת העתירה והן את מאזן הנוחות. הנושא העיקרי היה זיהוי בעל הנכס לצורכי מס, כאשר המבקש התנגד בעבר למינהל הארנונה, אשר נדחה לאחר מכן. משלא הסתפק בכך, הגיש המבקש עתירה מנהלית. עם זאת, בית המשפט ציין כי ההליך המשפטי הראוי לערעור על חיוב הארנונה כרוך בהגשת השגה ובמידת הצורך בערר בערוצים הממוסדים ולא בעתירות מנהליות. בית המשפט מצא כי סיכויי ההצלחה של העתירה אינם גבוהים במיוחד והדגיש כי החיובים הכספיים לבדם אינם תומכים בבקשת המבקש. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי מיצוי הליכי התנגדות אלה יכול היה להשיג את התוצאה הרצויה למבקש. שתי פעולות אפשריות עמדו בפני ארנונה שלא שולמה: הגשת תביעה אזרחית או פתיחת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת העיריות או פקודת המסים. בית המשפט הבהיר כי לא ניתן לנקוט בצעדי גבייה מנהליים עד שיחלוף המועד האחרון להגשת התנגדויות ויינתן פסק דין סופי על הסכום שבמחלוקת. מאחר שהמבקש לא הגיש ערר על תגובת מינהל הארנונה, פעל המשיב בהתאם להוראות ופתח בהליכים רק לאחר המועד האחרון להגשת ערר. המבקש העלה חששות חוקתיים הנוגעים להליכי הגבייה המנהלית, אך אלה נמצאו מיותרים בשל שלב ההליך. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, והמבקש חויב לשלם למשיב הוצאות בסך 8,000 ₪.