ע"פ 5102/10

תקציר

פסק הדין מקבל את טענת המדינה כי שגה בית משפט קמא בכך שפסל את עצמו, שכן לא הייתה עילת פסילה ממשית. בהיעדר עילת פסילה מוכרת, פסילתו העצמית של בית משפט קמא לא הייתה מוצדקת. פסקי דין קודמים קבעו כי אין להרחיב את "מראית פני הצדק" לכל מקרה ללא בסיס אובייקטיבי, אחרת דיני הפסילה הקבועים יהפכו לחסרי משמעות. הנסיבות אינן מצביעות על חשש ממשי למשוא פנים, ומעורבותו של בית המשפט בגיבוש הסדר טיעון, כמו כל אמירה שנאמרה במהלך ההליך, אינה מצדיקה פסילה, אלא במקרים נדירים שבהם קיים ניסיון להשפיע על הצדדים. את הדברים שיוחסו לבית המשפט על ידי ההגנה לא ניתן היה להוכיח, ובית המשפט הסביר כי מדובר בהצעות מדיניות כלליות ולא בהבעת דעה בתיק. גם תחושותיו הסובייקטיביות של המערער, במקרה זה, תפיסתו של המשיב בדבר עיוות דין חמור, אינן מצדיקות פסילה, במיוחד בהתחשב בהערכתו של בית המשפט עצמו את יכולתו לנהל את התיק ללא משוא פנים. יתר על כן, כל מחלוקת בין בית המשפט לבין עורך דינו הקודם של המשיב אינה מצדיקה פסילה, שכן חילופי דברים קשים מתרחשים לעיתים במהלך משפטים ואינם עילה להדחה, מה גם שהמשיב החליף עורך דין. לבסוף, פסק הדין לוקח בחשבון את שלב ההליכים ואת המשאבים שהושקעו, ולכן הערעור מתקבל, והתיק יוחזר לדיון נוסף בפני השופט המקורי.