בג"צ 5812/00

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 35(א) לחוק הנפט, הקובע כי בעל רישיון רשאי להקים צינורות להעברת נפט ומוצרי נפט. העותרות, חברות גז טבעי ימיות, ביקשו אישור מהממונה על ענייני הנפט להקים צינור להובלת מוצרי הגז שלהן לצרכנים. עם זאת, הממונה דחה את בקשתם, מתוך כוונה לפרסם מכרז לחברה אחת להקמת צינור הולכה. בית המשפט העליון בחן את חוקיותה וסבירותה של החלטת הנציב. בית המשפט קבע כי סעיף 35(א) אינו מקנה זכות מוחלטת להקמת צנרת; במקום זאת, זה תלוי באישור הממונה. מטרת ההוראה היא לאפשר לבעלי רישיון להוביל את מוצרי הנפט שברשותם באופן סביר. בית המשפט פירש את החוק כמקדם תחרות חופשית ומניעת מונופולים, וחייב את הממונה לאזן בין מטרות אלה לבין האינטרסים של בעלי הרישיון. אף שהחלטת הנציב נמצאה חוקית וסבירה, הדגיש בית המשפט כי על המדינה להעמיד לרשות העותרים צינור בתוך זמן סביר. בנוסף, ציין בית המשפט כי בנייה עצמית על ידי העותרים אינה סבירה, שכן היא אינה יעילה כלכלית ועלולה לפגוע בתחרות. המדינה גם חויבה להקצות משאבים באופן הוגן ושוויוני, במיוחד כאשר מדובר במשאבים מוגבלים כמו קרקעות וויתורים. כמו כן, דן בית המשפט במשק הגז ובמאפייניו של מונופול טבעי בענף ההולכה. בהסתמך על הניסיון הבינלאומי, הכיר בית המשפט בצורך להפריד את שוק התמסורת משוק המוצרים כדי למנוע ניצול לרעה של הכוח המונופוליסטי. בית המשפט אישר את החלטת הממונה, שהתקבלה במסגרת מדיניות הממשלה, שכן היא התבססה על עובדות מוצקות ועל חשש לפגיעה בתחרות. לבסוף נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם 50,000 ₪ שכר טרחת עורך דין למשיבים 3-1 ו-50,000 ₪ למשיבים 8-4.